ארוחת הערב

הם ישבו לארוחת ערב
כל המשפחה-
אמא, אבא
וארבעת ילדיהם.
" אמא, את יודעת, את לא נחמדה לחברים שלי".
""נכון"- אמר השני.
"נכון מאוד"- הוסיף השלישי.
"מסכים!"- אמר הרביעי בפסקנות.
והיא?
במצב הרגיל, האוטומתי, הייתה קמה בכעס מהשולחן, פגועה עד עמקי נשמתה. לא מוכנה לדבר עם אף אחד.
כועסת
בוכה
"איך הם יכלו לעשות לי את זה? אחרי כל מה שאני עושה?!"
אבל…
היא בוחרת שלא.
מפרידה.
היא שמעה, הקשיבה. והקשב היה נקי, לא פגש את הרגשות העולים "מקשיבים כשהמילים הנשמעות אינן מגיעות ישירות לעומס, אינן נכנסות לשדה הרגשי נפשי" (ימימה אביטל)
היא הקשיבה בקשב מופרד מהעלבון והכעס, ואז הבליח בה-
והיא הבינה-
היא מדברת עם החברים קצרות כדי "לא לבייש אותם", כדי לא "לחפור",
ואז היא שואלת את ילדיה: "למה התכוונתם?"
"את לא מספיק מתעניינת"
"בקושי מתייחסת"
"כמעט לא מדברת"
היא מבינה.
רגע של תקשורת אמיתית.
לב פתוח ומקשיב באמת
ללב אחר.
יש מקום לי וגם מקום לאחר
לרגש שלי
לרגש שלו.
לדעה שלי
לדעה שלו.
הסתכלות בונה
ר י פ ו י
(מתוך סיפור שספרה לנו תלמידה בשיעור)