"מיריי את יודעת לא חייבים לדבר" כך אמר לי בן זוגי באוטו לפני לא הרבה שנים.
לא יודעת מה אתכם אבל היה לי מנהג להיכנס לאוטו, בעלי המסכן קהל שבוי והוא גם נוהג אז אין לו אפשרות לקפוץ החוצה, ומיד מתחילה לדבר.
אומרים שעשרה קבין של דיבור ירדו לעולם ותשעה לקחו הנשים….ועל מה דיברתי? על מה לא. על כל דבר שעלה על דעתי: ילדים, חיים, עניינים שיש לעשות דברים שיש לארגן.
עד שיום אחד הוא פנה אלי, במהלך שטף הדיבור הקדחתני, ואמר: "לא חייבים לדבר" והקשבתי
"מה שאת לא יכולה, זה לוותר על אלפי מילים שאת אומרת כדי למלא את החלל של חסרת האונים. את הריק הזה של החסרת אונים, קשה למלא באלפי המילים שאת אומרת בתוך השדה של השני, ככה את למעשה מנסה למלא את הקיום שלך" "הרצון הזה כל הזמן לתקן את השני, את מתערבבת איתו עד שאת מבלבלת אותו מאלפי המילים שאת משמיעה לו" (ימימה)
החלל שלי שאני מנסה למלא ותוך כך נכנסת לטרטוריה, לשדה של האחר ומרוב מילים הוא מתבלבל. ואז החלטתי לנסות משהו חדש והתחלתי להכנס לאוטו בלי לדבר, בשקט.
והשקט נעים מכבד ורגוע -יש מקום לי ויש מקום לזולת. אפשר לשמוע מוזיקה הוא יכול לספר משהו משלו . מחליטה מה אני אומרת, לא כל דבר מתאים ונכון כרגע. פונה לדיוק וככה בשקט- חיצוני ופנימי
"נמצאת על מקומך, ללא תלות באחר (והשענות על הצורך בהקשבה שלו) כנותנת מחום ליבך, כי יש לך חום בלב" (ימימה)
