איך אני מרגישה כשאני עוזבת את כל מה שמוכר לי, את מה שגדלתי עליו?
" לך לך"
את המקום הזה אני מכירה היטב. בילדותי עברתי פעמיים מביתי המוכר והאהוב, בפעם הראשונה למדינה אחרת לשנתיים ובפעם השנייה עברנו לעיר אחרת. אני מאוד זוכרת את המצב של:'לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. יצאתי מהמדינה שלי מהמקום בו נולדתי, מהבית בו גדלתי אל הלא נודע. וזה היה קשה. אני מאוד זוכרת את החששות, הפחדים, העצב על הפרידה מהמשפחה, החברים השכנים, מהאזור הכל כך מוכר ואהוב.
לצאת באופן חיצוני פיזי גורם גם ליציאה פנימית. לצאת מהמקום המוכר שלי, מהדפוס, מההרגלים שנטבעו בי בילדות- מבית ההורים (בית אביך) ממה שקרה לי בילדותי (מולדתך), מהשפעות הסביבה (ארצך) , אל הלא נודע (הארץ אשר אראך)וזה לא קל.
אך זו גם הדרך להגיע אל עצמך: לך לך = לך לעצמיותך, לך לעצמך, פנימה.
היציאה מעצמך, הצורך ב'לך לך' מתרחשת לרוב בעקבות קושי או משבר, צרה.
לפי הקבלה והחסידות 'צרה' זה למעשה 'צהר', חלון דרכו מתגלה האור. המקום ה'צר' שהייתי בו מרחיב, מאיר.
מה עושים מול תחושת הצרות הזו?איך מתגלה האור?
כשאברהם מתעצב, נשמע מיואש ולא רואה בעתידו זרע, כלומר לא רואה תכלית, עתיד( זרע הוא סימן לפרי, סמל למשמעות ולעתיד פורה). מקומו צר, נקודת מבטו נצבעת בחוסר אונים ועצב: 'מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי…הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי' .
כשהוא במקום כזה אלוקים מוציא אותו החוצה, מההסתכלות ההרגלית להסתכלות מלמעלה, להסתכלות רחבה ומרחיבה: 'וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ'
מהסתכלות צרה, מנקודת מבט מצומצמת הנובעת מקושי רגשי יוצא להתבוננות מרחיבה, שרואה את כל התמונה.
השינויים שחוויתי פיתחו אותי וגרמו לי להיכנס פנימה, לשאול שאלות, לעשות דרך. הוציאו אותי מדפוסים והרגלים. גידלו אותי, ביגרו אותי.
ימימה מלמדת אותי, לזהות, לקבל את עצמי ממש ככה כמו שאני, ולקבל את המצב כמו שהוא, כרגע. להיות מתבוננת, צופה. להפריד עצמי מהסיטואציה.
כתוצאה מזה, הפרספקטיבה מתרחבת. אני רואה את התמונה הרחבה.ואז רואה גם את הטוב,הוא פשוט נ ג ל ה.
שבת מאירה
באהבה
מיריי
