"אני מוצאת שאני מאוד פגיעה"
היא אמרה לי
האם זו מידה "לתקן"?- היא שאלה.
"אין רע יורד מלמעלה" אמר האדמור הזקן, בעל התניא
כל דבר יש לו שורש טוב.
פגיעות
זו רגישות
יפהפייה,
בשורשה.
איתה הגעתי לעולם
איתה נולדתי.
בזכותה אני מבינה רגשות, רואה אנשים, יודעת להקשיב, אכפת לי.
" ב וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים."
פרשת "וישלח"
פרשת וישלח מתחילה בפרק "לב"
הלב
הוא זה שנפגע
הוא נפגע כי יש שם הפרזה, "לא באיזונה, לא במידתה "-אומרת ימימה.
רגישות זה יפה ונפלא
אך מה אני עושה עם הפגיעות??
כל התהליך נמצא במילה עצמה
והתרופה מצויה בפרשה.
פגיעה זה (מתוך המילון): נתקל, נגע התנגש.
נהג בכוחנות, פצע.
שיבש, הפריע.
הכאיב, העליב.
קלע, דייק.
מישהו אמר משהו זה נגע בי, "התנגש" ברגשותי
אני מרגישה שזה פצע אותי
משבש ומפריע לחיי
מכאיב.
אך…
זהו גם ד י ו ק!
"בול פגיעה".
"עולה לתיקונה" אמרה ימימה
הרגש הזה עולה לתיקונו
בא לידי ביטוי מול אותו אירוע, מול אותו אדם.
יעקוב חושש מאוד מהמפגש עם אחיו עשיו: מתכנן מלחמה, מכין מתנות, מתפלל לאלוהים
והתרופה?
"וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ,"
מה שעבד זו :ק ב ל ה
לא מלחמה, לא התחנפות. אלא: "משתחווה"- מכבד, מסכים, לא נלחם.
לפי הפנימיות של התורה יעקוב ועשיו הם חלקים בנפש שלנו
יעקוב הוא החלק הבוגר יותר, המואר, המפותח,
ועשיו הוא המקום האימפולסיבי ,האוטומטי, הילדותי יותר בתוכנו וכמו שימימה אומרת: המקום של המיותרים, כלומר- כעסים, קנאה, מתח, פגיעות יתר וכו'
מה הפתרון למתח הזה בין שני החלקים האלה?
דבר ראשון, צעד ראשון לריפוי:
ק ב ל ה!
ק ב ל ה ע צ מ י ת שלנו עם הטוב ועם המיותר, לפי ימימה, עם המקומות שאנחנו יותר אוהבים בעצמנו וגם עם המקומות שפחות.
"להיות ברגש נתינה כלפי עצמנו, לא לכעוס על עצמנו" (ימימה)
לא להלחם בעצמנו.
לדעת שאנחנו לא "הפגיעות"
תחושת הפגיעות היא בגלל פרשנות, בגלל זיכרון ילדי שננגע ושמבקש ריפוי.
מקבלת ומפרידה:
משאירה את המילים של השני על יד פיו ולא מכניסה אותן ללב הפגיע, כך לימדה ימימה.
האמת, שאנחנו – "הרגישות".
לאהוב את עצמנו עם היופי הזה
של הרגישות
אור גדול.
זה פותח
את ה ל ב
שבת שלום
באהבה
