פרשת וישב, ברוח ימימה-על חוקיות הנדיבות

היא הייתה ילדה צעירה בת 9-10

שחזרה עם משפחתה

אחרי שהות בחו"ל

אמנם קיבלו אותה בארץ בזרועות פתוחות ובחמימות רבה

אך שוב, כמו בארץ הזרה בה חיה,

השפה לא שגורה בפיה.

מעולם לא למדה כמו שצריך לכתוב אותיות עבריות.

ככה כשנתיים-

מחוברת, לא מחוברת.

שייכת לא שייכת.

עד אותו יום,

בטיול זריחה

על הר הצופים הצופה על הר הזיתים.

היא הייתה עם תרמוס מלא בתה חם ומתוק, בדיוק כמו שאהבה, וחיכתה ללגום ממנו,

כשראתה בת כתה חיוורת כסיד

היא שאלה אותה לשלומה והילדה ענתה כי חשה ברע.

"אם תיתן מכוס השתייה היחידה שיש לה, לא תוכל לשתות יותר, חברתה חולה, היא עלולה להדבק…"

היססה לרגע…

ומיד הציעה לה כוס תה מהביל.

עיניי החברה אורו

והצבע חזר ללחייה

מאותו יום חייה השתנו-

בת כיתתה הפכה לחברתה הטובה,

בני הכתה הפכו למשפחתה,

נהנתה והצליחה מאוד בלימודיה,

אושר!

הילדה הזו היא אני!

למה נזכרתי בסיפור הזה?

בגלל יוסף

חכמינו אומרים שהמפתח לגאולה הוא רגישות לזולת.

גאולה בעיניי היא הגאולה הפנימית האישית.

גאולה בניגוד לתחושת גלות:

זרות,

אי שייכות.

וזה מה שלומדים מיוסף בפרשת "וישב"

הוא נזרק לבור הכלא המצרי ללא אשמה,

הוא אמור להיות כועס ומריר

ובכל זאת, כאשר הוא רואה את סריסי המלך הכלואים, כתוב: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים."

"מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם" ?

האכפתיות והרגישות, לפי הפרשנים, הביאו לו את הגאולה.

מאותו רגע,

חייו משתנים לטובה לבלי הכר.

למדתי משהו מזה על חיי.

והבנתי.

מה אנו מתבקשים לעשות?

להיות נדיבים,

איכפתיים,

לתת תשומת לב.

אפילו מעשה אחד

וקנינו את עולמנו.

שבת של נדיבות

באהבה

מיריי