איך אני רואה את העבר?
האם הוא סוגר אותי?
מצמצם?

פרשת "וירא" ואשת לוט

מהו העבר בשבילי? איך אני מתייחסת אליו? כיצד אני רואה אותו?

האם בנוסטלגיה?

בכאב?

האם העבר מפעיל אותי או מניע אותי כל הזמן?

ובנוסף לכך, האם אני שמה לב שאני מתעסקת בו ללא הרף?

כמה פעמים אנחנו מוצאים עצמנו מתעסקים בעבר או בעתיד בהתעסקות יתרה?
יכול להיות שזה נובע מתוך רגשות אשמה, וגם מתחושת אובדן, דאגה.
על כך אמר יהודה אבן עזרא: "העבר אין, העתיד עדיין ההווה כהרף עין, דאגה מניין?"
כלומר, העבר כבר לא קיים, העתיד עדיין לא הגיע, ההווה חולף עובר במהירות.

אז, למה לדאוג כל הזמן?

במילה דאגה צפונה (בחילוף סדר האותיות) המילה: אגדה. הדאגה היא פרי מחשבתנו, הפרשנות שלנו, פרי הסיפור שאנו מספרים לעצמנו- היא "אגדה".
אשת לוט בפרשת וירא, מה היא רואה? במה היא עסוקה כשהיא מתבוננת אחורה אל העבר?
היא עסוקה בדאגה, בחורבן שהיא רואה, בסדום ההרוסה-
בכל מה שהשאירה שם ועלה באש,
באובדן.
זה רגע לא פשוט, רגע כואב.
הלב יוצא אליה!

ההנחיה של האל- להסתכל קדימה.
אשת לוט לא מצליחה
לא עומדת בזה
ומה קורה?
"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח."
כמה פעמים אנחנו נתקעים בעבר, בהתעסקות בו?
בחורבן.
שוקעים בו, צוללים.
ממש כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח- פסל עומד, תקוע ללא יכולת תנועה ותחושתו קשה "מלוחה" (אולי גם מרוב דמעות מלוחות?).
ההמלצה, הבקשה אלינו: להסתכל קדימה, להתקדם.
לא לתת לרגע הזה להשתלט על כל החיים כל הזמן, ולפעול ממנו.

אז

לתת לכאב מקום, חיבוק גדול אוהב, חמלה.
אך לצד זה גם להמשיך-
"ובחרת בחיים"
כפי יכולתי
כרגע
א מ ן

שבת שלום
באהבה
מיריי

The post אשת לוט- "ובחרת בחיים" appeared first on מיריי גבעון - ברוח ימימה.

נחל שעומד במקום מימיו מתעפשים.

זה שמתמודד ומתקדם, לומד ומוצא דרכים חדשות, עושה בעצם מה שהוא אמור לעשות.

ימימה לימדה אותי להיות ב"זמן זרימה, מול ההתרחשות"- להתקדם עם הזמן, לזרום אתו, כמו נחל, מול המתרחש במציאות.

אין צורך להיתקע.

מרגישה שאנחנו כמו נחל בחיים האלה.

מחפשים ויוצרים את התוואי שלנו.

באהבה

מיריי

The post זמן זרימה appeared first on מיריי גבעון - ברוח ימימה.